🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
שני מלכים — שאול ודוד — טעו בחייהם. שאול טעה פעם אחת, ואיבד את המלוכה כליל. דוד טעה פעמיים, ולא זו בלבד שלא הפסיד את המלוכה, אלא זכה להבטחות נצח שאין דומות להן. שיעור זה מגלה, על פי הזוהר הקדוש, מה הייתה ה"פרוטקציה" המיוחדת של דוד המלך — סוד שקשור ישירות למידת הנרגנות שהביאה לנפילתו הגדולה של קורח.
מידת הנרגנות באוכרנו — היא היכולה להרוס ולקלקל את כל התורה ואת כל עבודת השם. בפרשת קורח מבאר רש"י, על פי חז"ל, שקורח "פִּקֵּחַ הָיָה, מָה רָאָה לְשְׁטוּת זוֹ?" — היה בעל רוח הקודש, ראה שעתיד לצאת ממנו שמואל הנביא, ששקול כמשה ואהרון. היה מגדולי הדור, משבט לוי, שנבחר לעבוד לפני ה', וזיכהו ה' לעושר גשמי גדול — "עָשִׁיר כְּקֹרַח" הפך למושג בפני עצמו. מה היה חסר לו? אילו הייתה בו מידת עין טובה והכרת הטוב, היה מודה כל יום על מה שקיבל, ומסתכל על כל מעלותיו ומודה עליהן — ולא היה מגיע למה שהגיע. אך בגלל מידת הנרגנות ההפוכה, הפסיד קורח את הכול ברגע אחד — העושר הגשמי, המעמד, הדרגות הרוחניות, רוח הקודש — הכול, בעולם הזה ובעולם הבא.
לעומת זאת, נתבונן בדוד מלכנו, שרוב חייו היו חיי סבל וייסורים. כילד חשבוהו לממזר והורחק מכולם; אחרי שהתגלתה האמת ונמשח למלך, אחרי שהרג את גוליית, נרדף על ידי שאול שנים על גבי שנים, נאלץ לברוח למדבריות ולמערות; היה עליו להילחם במלחמות רבות; עבר את צער אמנון ותמר; אבשלום בנו קם עליו להורגו; מת יונתן בנו האהוב; ואף כשהזקין, היו הזקנים עומדים בחלון ביתו וממתינים, כדברי המדרש, ל"מָתַי יָמוּת זָקֵן זֶה וְנִבְנֶה לָנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ" — ובכל זאת אמר: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ", כי הבין שכוונתם לטובה.
היו לדוד כל הסיבות להתלונן, להתמרמר, להיות שבור ומדוכה — אך לא כן: מעיד על עצמו בתהלים (מזמור כג): "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר... בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי... אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי". וגם: "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ, אַנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר" — מעיד על עצמו שלא היו לו רגעים של עצב, שהיה כל הזמן מאושר ושמח.
שאלה: מגלה הזוהר החדש (שיר השירים, דף פב), בשיחה בין רבי שמעון בר יוחאי לאליהו הנביא: מה הטעם ש"בָּחַר ה' בְּדָוִד לִהְיוֹת עֶלֶם עַל יִשְׂרָאֵל" יותר מכל המלכים? שאול המלך, שהיה מלך לפניו, טעה פעם אחת — במלחמת עמלק — ומיד הפסיד את כל המלוכה. ואילו דוד טעה פעמיים, ולא רק שלא הפסיד את המלוכה, אלא זכה להבטחות נצח: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה... עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה". מה הייתה ה"פרוטקציה" המיוחדת של דוד?
עונה רבי שמעון בר יוחאי: משום שדוד, מיום שהיה הולך לרעות את הצאן, היה מסתכל שם באומנות הקדוש ברוך הוא, מתבונן ומתפעל מהבריאה, ומשבח ואומר: "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ... מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ". וגם כשכל העולם היה ישן בלילה, נדדה שינה מעיניו כדי שלא לטעום טעם מיתה, והיה מסתכל בשמים, בירח ובכוכבים ובמזלות, ומשבח ומרומם את הקדוש ברוך הוא. ממשיך הזוהר: גם כשברח מחמיו שאול, ובכל הצרות שהיו לו, היה משבח ומתפלל, ואומר "מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְמִדְבַּר יְהוּדָה". גם כשאבשלום רדף אחריו להורגו, אמר "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ" — לא אמר קינה, לא התלונן — אמר מזמור, זימר לה' יתברך גם על הצרות הגדולות הללו.
מגלה לנו רבי שמעון בר יוחאי שסוד האהבה המיוחדת שאהב ה' את דוד, ושבזכותה הבטיח לו את כל ההבטחות, היה רק בגלל שהיה מודה ומשבח לה' יתברך בכל המצבים, בכל הצרות. לא בגלל הענווה שהייתה בו — אף שאמר "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ"; לא בגלל השקידה בתורה — אף שכתוב "כִּי הָיִיתִי כְּנֹאד בְּקִיטוֹר, חֻקֶּיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי" (אפילו כשהייתי, כמו נאד היין הישן בעשן, במצבים נוראים, לא הפסקתי להגות בתורה) — לא זו הזכות שעמדה לו, לדברי הזוהר, אלא ורק בגלל שהיה מזמר ומשבח ומקלס לה' יתברך תמיד, כל ימיו, בכל המצבים. וכתוצאה מכך, מעולם לא התלונן ולא התמרמר, אלא אמר: "טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי, לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ".
נמצא: קורח היה עשיר, מגדולי הדור, בעל רוח הקודש, משבט לוי — אך מידת הנרגנות, ההפך הגמור מהכרת הטוב וההודיה, הפסידה לו את הכול. ואילו דוד המלך, עם כל הייסורים והצרות שעבר, רק הודה, זימר ושיבח — ובזכות זה עלה לנשגבות שאין דומה לה: "אֶעֶלֶה עַל כָּל קֵץ מִכָּל מְלָכִים... נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי". ילמד כל אחד מדוד המלך: לזמר ולשבח תמיד על הכול, בכל מקום ובכל מצב, ולא חסר על מה. ונזכה בקרוב ממש לראות בכיסא דוד עבדך מהרה תכין, ואת צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, וקרנו תרום בישועתך, אמן.